לו"ז וסעפ"שים (=סידורים, עניינים פה ושם)

והנה היא פה- הספירה לאחור..
check-in נקבע ליום 13/11, יום ראשון בשבוע שאז מתחיל האשפוז.
22/11/11 הוא יום ההשתלה ואם נהיה פואטיים לרגע- זה יהיה יום ההולדת השני של יותם.
שבוע קודם הכנות, "התקנת" עירוי קבוע ואיסוף החפצים מהגן, לתקופה הקרובה.

זה כבר כאן. זה באמת קורה. זה אמיתי. אוהבים נקניקיות? כן, כן. כן!

נראה לי שזה הזמן המתאים להציג את הדמות מאחורי הוילון- התורם.
את מכלול הנתונים הידוע לנו עליו ניתן לרשום ברווח כפול, בפונט בינוני, על גרגר אורז-
זכר. יליד 1978. בעל סוג דם A+, זהה לזה של יותם.
זהו

לפעמים, כשאני מתפנה לחשוב על העתיד- מעבר להחלמתו המהירה והמוצלחת של יותם, אני חושבת גם על התורם.
אני יודעת שהוא לא יודע עלינו כלום (אולי הוא יודע שמדובר במושתל פעוט, לא יותר מזה) הוא בן גילי פחות או יותר כך שסוג כלשהו של חיים הוא כבר הצליח להקים.
עד כמה הוא מבין מה משמעותית עבורינו התרומה שלו, ההסכמה שלו, המעשה שלו? אולי, אם יש לו ילדים, הוא יכול לחשוב על זה. אולי לא.
הוא ירצה להפגש איתנו? אני לא יודעת. ובכל מקרה, זה כנראה לא יהיה רלוונטי אלא בעוד שנתיים (שאז נדע בוודאות שההשתלה הצליחה. כן- שנתיים)
אנחנו נרצה להפגש איתו?

מה אומרים במעמד כזה? תודה? סתם תודה? אולי צריך להכין כמה מילים?
בוכים? בכי נרגש, כזה עם דמעות ונזלת? בכי מאופק, כזה שלא ימרח לי את האיפור?
איך אפשר להודות לאדם שנתן לך במתנה את החיים של הילד שלך? ממש כך. בלי מטאפורות.
מה אפשר לקנות לו במתנה? חולצה מגולף? כרטיס מתנה לזארה? או אולי עדליון "כל המציל נפש אחת בישראל..." של החברה הישראלית למטבעות?
מה? (לא, כי כרגע זה הדבר העיקרי שמטריד אותי, חייבת להתארגן על זה)

והנה נוספו עוד כמה שאלות ותהיות לחיינו.
(ואני בכלל לא מדברת על השאלה- מה קורה אם הוא מתחרט ברגע האחרון ולא מסכים.. שאז במקרה, יש לי אפליקצייה חדשה של וודו באי-פון)

ובנימה זו, אני הולכת להמשיך לחטא צעצועים וספרים..