פחד. אותה תחושה בסיסית, קדמונית שגורמת לנו להתנהג אחרת. טוב יותר או רע יותר לא יודעת מה יותר. הפחד הוא שגורם לנו להתנהג בצורה לא רציונלית. או שאולי רציונלית, אני כבר לא לגמרי בטוחה מהי הדרך הרציונלית להתנהג. אפילו הדרך הנכונה עבורי כבר אבדה לי..
הנה הוא כאן, בהתקרב תחילתו של התהליך. למעשה, היום אנחנו עושים את הצעד הראשון שהוא הניתוח להחדרת עירוי קבוע ע״ש היקמן.
הניתוח, יתקיים בשעות הצהרים ויארך קצת יותר משעה. הרדמה מלאה, שמצריכה כמובן צום ארוך וילדון אחד קטן שלא מבין למה אסור לו לאכול קלמנטינה..
כשנחזור הביתה, יותר מאוחר היום זאת תהיה סוג של נקודת אל חזור. הכל יהיה מוחשי יותר (אפילו יותר מערימות הצעצועים והציוד שמיועדים להגיע אתנו לבית החולים) גם האחים שלו יוכלו לראות במו עינייהם שמשהו שונה. אני מקווה שעד שהם יפגשו אתו הוא כבר לא יהיה כאוב אבל את הצינור הזה, שיצא מקדמת חזהו לא ניתן יהיה להסתיר מהם ואולי גם לא צריך.
כשאני חושבת על גופו המושלם והקטן מנוקב לצורך החדרת העירוי, שזוהי רק ההתחלה של מה שעומד לעבור עליו, ובכן.. פחד זאת רק אחת מהתחושות.
ועדיין, הפחד הזה, שתופס אותי די מוכנה לקראתו, אחרי שכבר קראתי כל מה שאפשר לקרוא בעברית וגם באנגלית. אחרי שכבר דיברתי עם כאלה שעברו בדיוק כזה. וכאלה שעברו דומה. וכאלה שרק עברו. וגם עם כאלה שרק יש להם מה להגיד.. יכול לשתק אותי לפעמים.
כן, רק לפעמים. כי למשל מול כל אלו שבוהים בי בסקרנות מהולה בזעזוע, איך זה שעוד לא התמוטטתי.. (לא, כי עם בעל, עוד שני ילדים קטנים וכלבה זאת באמת אופצייה..) זה דווקא גורם לי להתחזק.
הפחד, הוא שגורם לי לחשוב כל מיני מחשבות. שאולי זה לא הפתרון המתאים, אולי הם טועים ואני לא עושה מספיק כדי לבדוק את זה. אולי יש עוד דעות, ושיטות ואפשרויות ואולי בכלל אפשר לנצל את זכותינו שלא להסכים לתהליך ההשתלה..
הפחד מפני אחוז ההצלחה של התהליך שהוא לא מהגבוהים. ואני יודעת, חצי הכוס המלאה וזה.. וגם ׳כישלון זאת לא אופציה׳. אבל כשאני לבד, בחושך (כמו כל פולניה טובה) מתגנבות לליבי גם מחשבות אחרות, לא פוטוגניות בעליל על סוף אחר, פחות טוב או הרבה פחות מזה.
סורי, אי אפשר שלא לחשוב על הדברים האלו בנסיבות האלו ובחיים בכלל. נכון שאי אפשר לחיות כל רגע כאילו שהוא תיכף נגמר אבל יש רגעים שאנחנו קרובים לזה יותר מאי פעם. וזהו אחד מהם.
אבל עכשיו, תסלחו לי, אני אוספת את עצמי בחזרה. כי יש לי מטרה, משפחה וילד קטן שזקוקים לי. אז כן, הפחד ישאר איתי, בתור איזו אפליקצייה איזוטרית שמדי פעם זקוקה לעדכון ואילו כל השאר יופנה לכיוון ההצלחה הבריאות והאופטימיות (כמו המחשבה שאם התהליך יעבור בשלום ללא תקלות, נוכל לנסוע כולנו לתאילנד בקיץ הקרוב)
- Posted using BlogPress from my iPad
מלכה את! אם לא היית מפחדת, היו צריכים לאשפז אותך על חוסר אנושיות. בנוסף לכל הסיבות להעריך אותך, ( על החוזק, התבונה, האופטימיות, ההומור וגם על זה שאת לא מתפרקת - זו דווקא כן אופציה, פשוט לא בחרת בה) אני מעריכה אותך על היכולת והרצון לשתף, מה שבטח מלווה לפעמים גם בתגובות מעצבנות (אולי אפילו זו) למרות שזה בוודאי גם מחזק באיזה אופן. בכל אופן שולחת הרבה כוח ונשיקות. בטוחה שיהיה טוב. רק שיעבור מהר.
השבמחק