זה המייל שנשלח לחברותי ממש בהתחלה:
שוב אני.. והיום בפינת שני הגרוש שלי, על מה שאני מכנה: "מחוללי פרופורציות". כל אותם אירועים בחיים שגורמים לנו לעצור שניה ולהבין שבסך הכל לא היה רע כל כך. שמצבינו דווקא טוב מאוד. אפילו מאוד מאוד. ואולי כדאי לקחת את ההזדמנות הזאת ולהודות על כך.
והנה תקציר הקורות אותי בשבועיים האחרונים-
בערב יום ראשון לפני שבועיים נקראתי למרפאת הילדים על מנת "לדבר על תוצאות ספירת הדם של יותם. לא, אי אפשר לבוא מחר, תבואי עכשיו- מחכים לך".
באתי (אחרי אקרובטיקה קלה של שאר הילדים)
הרופא שחיכה לי אמר לי שתוצאות הספירה לא היו טובות. בלשון המעטה. רוצה לומר- "או שזאת טעות. או שזה איזה זיהום או שזה סרטן. אז עכשיו אתם צריכים ללכת לבית החולים שניידר לבירור."
ככה.
אז הלכנו. די מהר הסתבר שטעות זה לא..
מאז חלפו הרבה נוזלים בצינורות העירוי של יותם. שללנו (בשלב זה) סרטן. עשינו כמה בדיקות מוח עצם וקיבלנו מנת דם ועוד כל מיני חומרים..
בחלוף 9 ימי אשפוז, שנראו כמו נצח, חזרנו הביתה ואנחנו בביקורת יומית בבית החולים. עכשיו אני גם יודעת להזריק לו ועושה את זה פעם ביום.
בשורה התחתונה... ובכן, אין שורה תחתונה. אנחנו עדיין לא יודעים מה יש לו, איך מרפאים את זה או מתי זה ייגמר.
אבל עזבו אתכן, אנחנו נהייה בסדר.
ובכל זאת, מה קיבלנו מכל החוויה הזאת? כאמור- התוודעות ל"מחוללי הפרופורציות". כי בכל פעם שחשבתי שמצבינו הלא ברור הוא לא משהו, הגיע איזה ילד חולה יותר..
ובפעם היחידה שחשבתי שדי, אני לא מסוגלת להתמודד עוד עם חוסר הוודאות הזה (בפעם השלישית שבה חיכיתי שיותם יתעורר מהרדמה אחרי מוח עצם) פתאום גיליתי ששוכבת לידינו ילדה שמתעוררת כאובה מהרדמה אחרי ניתוח ואמא שלה, חרשת אילמת, מנחמת אותה ומרגיעה אותה רק בשפת הסימנים.. קטונתי.
ונכון שלא תמיד ראיתי ככה את הדברים, ואחרי שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אקטר עוד על הכמויות הבלתי פוסקות של הכביסה. ואהיה אמא טובה יותר. ורעיה נחמדה יותר ומה לא..
"שטויות" חשבתי לעצמי בבוקר, אחרי 5 שעות שינה מצטברות במהלך הלילה, "אין מצב שלא אקטר. שכן אני מקטרת- משמע אני קיימת", לא כן? ועדיין..
אני לא באה להטיף לכן למכור את הפרארי, כמו הנזיר ההוא, אבל בהחלט זה הזמן לצאת לחנייה להסתכל על הרכב שנח שם ולהוקיר את קיומם של הדברים הקטנים בחיינו. (לא חייבות ממש לצאת לחנייה, סתם- כמטאפורה..)
כי במירוץ המטורף שלנו להתקדם ולהשיג אנחנו לפעמים שוכחות להינות מקיומו של כאילו המובן מאליו. ונכון שאי אפשר כל הזמן רק להוקיר ולהודות אבל אולי רק איזה חלקיק מהזמן? להיות מרוצים ממה שיש לנו..
אגב, מסתבר שלא רק אני לקיתי התופעה הזאת. אלא גם הבכורה (כשזכור, בתחילת תקופת המובטלות העדיפה שאני אלך לעבודה ואביה יישאר בבית) פתאום נזכרה, בחלוף 9 ימי אשפוז שבמהלכם ראיתי אותה פעמיים בלבד, שאולי "היום אבא ילך עם יותם לבית החולים ואת תהיי איתנו בבית". הנה, גם אליה זה הגיע. ועוד נקודת זכות בטבלה שלי..
רק בריאות!
שוב אני.. והיום בפינת שני הגרוש שלי, על מה שאני מכנה: "מחוללי פרופורציות". כל אותם אירועים בחיים שגורמים לנו לעצור שניה ולהבין שבסך הכל לא היה רע כל כך. שמצבינו דווקא טוב מאוד. אפילו מאוד מאוד. ואולי כדאי לקחת את ההזדמנות הזאת ולהודות על כך.
והנה תקציר הקורות אותי בשבועיים האחרונים-
בערב יום ראשון לפני שבועיים נקראתי למרפאת הילדים על מנת "לדבר על תוצאות ספירת הדם של יותם. לא, אי אפשר לבוא מחר, תבואי עכשיו- מחכים לך".
באתי (אחרי אקרובטיקה קלה של שאר הילדים)
הרופא שחיכה לי אמר לי שתוצאות הספירה לא היו טובות. בלשון המעטה. רוצה לומר- "או שזאת טעות. או שזה איזה זיהום או שזה סרטן. אז עכשיו אתם צריכים ללכת לבית החולים שניידר לבירור."
ככה.
אז הלכנו. די מהר הסתבר שטעות זה לא..
מאז חלפו הרבה נוזלים בצינורות העירוי של יותם. שללנו (בשלב זה) סרטן. עשינו כמה בדיקות מוח עצם וקיבלנו מנת דם ועוד כל מיני חומרים..
בחלוף 9 ימי אשפוז, שנראו כמו נצח, חזרנו הביתה ואנחנו בביקורת יומית בבית החולים. עכשיו אני גם יודעת להזריק לו ועושה את זה פעם ביום.
בשורה התחתונה... ובכן, אין שורה תחתונה. אנחנו עדיין לא יודעים מה יש לו, איך מרפאים את זה או מתי זה ייגמר.
אבל עזבו אתכן, אנחנו נהייה בסדר.
ובכל זאת, מה קיבלנו מכל החוויה הזאת? כאמור- התוודעות ל"מחוללי הפרופורציות". כי בכל פעם שחשבתי שמצבינו הלא ברור הוא לא משהו, הגיע איזה ילד חולה יותר..
ובפעם היחידה שחשבתי שדי, אני לא מסוגלת להתמודד עוד עם חוסר הוודאות הזה (בפעם השלישית שבה חיכיתי שיותם יתעורר מהרדמה אחרי מוח עצם) פתאום גיליתי ששוכבת לידינו ילדה שמתעוררת כאובה מהרדמה אחרי ניתוח ואמא שלה, חרשת אילמת, מנחמת אותה ומרגיעה אותה רק בשפת הסימנים.. קטונתי.
ונכון שלא תמיד ראיתי ככה את הדברים, ואחרי שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אקטר עוד על הכמויות הבלתי פוסקות של הכביסה. ואהיה אמא טובה יותר. ורעיה נחמדה יותר ומה לא..
"שטויות" חשבתי לעצמי בבוקר, אחרי 5 שעות שינה מצטברות במהלך הלילה, "אין מצב שלא אקטר. שכן אני מקטרת- משמע אני קיימת", לא כן? ועדיין..
אני לא באה להטיף לכן למכור את הפרארי, כמו הנזיר ההוא, אבל בהחלט זה הזמן לצאת לחנייה להסתכל על הרכב שנח שם ולהוקיר את קיומם של הדברים הקטנים בחיינו. (לא חייבות ממש לצאת לחנייה, סתם- כמטאפורה..)
כי במירוץ המטורף שלנו להתקדם ולהשיג אנחנו לפעמים שוכחות להינות מקיומו של כאילו המובן מאליו. ונכון שאי אפשר כל הזמן רק להוקיר ולהודות אבל אולי רק איזה חלקיק מהזמן? להיות מרוצים ממה שיש לנו..
אגב, מסתבר שלא רק אני לקיתי התופעה הזאת. אלא גם הבכורה (כשזכור, בתחילת תקופת המובטלות העדיפה שאני אלך לעבודה ואביה יישאר בבית) פתאום נזכרה, בחלוף 9 ימי אשפוז שבמהלכם ראיתי אותה פעמיים בלבד, שאולי "היום אבא ילך עם יותם לבית החולים ואת תהיי איתנו בבית". הנה, גם אליה זה הגיע. ועוד נקודת זכות בטבלה שלי..
רק בריאות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה