האיש עם הסיגר, זה שיושב מאחורי המצלמה עם החיוך האווילי כי גרם לאיזו קשישה להבהל מעץ מדומה, מאחר לחשוף את עצמו, לקול הצחוקים המוקלטים של הקהל.
ניסיתי להתקשר להפקה. אמרו שהתוכנית מזמן ירדה.
וההוא- השני, שבעצם היה הראשון, חזר בתשובה או משהו כזה, לא? אז גם הוא כבר לא רלוונטי?
לא, כי אנחנו יושבים פה מוכנים כמעט לגמרי ואני לא מבינה מי זה שאחראי להפסיק את המתיחה הנוראית הזאת שבה אנחנו חיים כבר כמה זמן..
וזה די קשה למען האמת. כי לא משנה כמה אנחנו מתכוננים ומכינים את הילדים הגדולים ואת כל השאר, ומתכננים מה יהיה ומה נעשה אני עדיין לא מצליחה להאמין שזה יקרה ׳על אמת׳.
אבל זה כן.
אז הנה אנחנו, מחכים. לסוג של טיול ממושך למקום לא נודע. חוויות חדשות שאי אפשר לקרוא עליהן באיזה פורום של ׳למטייל׳, כי אנחנו צריכים לכתוב את החוויות שלנו הפרטיות, האישיות. ככה זה, "כל מטופל כותב בעצמו את פרוטוקול הטיפול.."
ויותם, הוא בטח כבר יכתוב על זה טרילוגיה וכמו שאני מכירה אותו יהיה בה הכל. עצב, צחוק, כאב, אופטימיות, פסימיות, שנינות, ייאוש וגם חוכמה. חוכמת חיים של ילד בן שנה וחצי שצריך לעבור כזאת חוויה..
כבר שבועות שאני מנקה ואורזת כל מה שאפשר כדי לדמות בפנים את העולם שבחוץ. תמונות, צעצועים, ספרים, עזרי פירוטכניקה וכל הטכנולוגיה שאמורה להשאיר אותנו שפויים. כולי תקווה שזה יעשה את העבודה.
זה, או שהעייפות והשינה שמשתלטים עלי יותר ויותר בתקופה האחרונה יכריעו את הכף, ונישן עד שנתעורר והסיוט הזה מאחורינו.
תכלס, זה נשמע לי דיל אטרקטיבי במיוחד. איפה חותמים?
וזהו, בעוד כשבועיים יפתחו דלתות החדר שבו נבלה כמה שבועות בבידוד. מנותקים
משהו כמו בית האח הגדול רק בלי המצלמות, הבלונדיניות בבריכה ומטבעות הלשון העילגים והרדודים שיהפכו לקאלט.
הייתי שם היום- חדר. פשוט חדר.
מזכיר לי את כל אלו שיוצאים לנופשון ׳הכל כלול׳ במרמריס ובשובם מבררים עם נהג המונית אם המערך עוד בשלטון ומה שער הדולר מול השקל..
בעידן של היום, אין ספק ששער הדולר לא יהיה איזה מסתורין ובטח שלא ממש מעניין אבל כן, תעבור עלינו תקופה כזאת שלא נותר לי לתהות איך נצא ממנה ומה נגלה בעולם שנשאר בחוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה