מכירים את הבדיחה הזאת שבה ילד בא לאמא שלו ושואל אותה "אמא, תזכירי לי- איך קוראים לדג הזה שיש לי?" אז האמא עונה לו "חמודי, זה לא דג- זה סרטן" מצחיק, סוג של. בעיקר כי זה סרטן שלו, בבדיחה. לא אמיתי ולא מציאותי ובעיקר- לא שלנו.
ככה זה עם הקושי שלי להרים טלפון למשפחה הראשונה שעברה את ההשתלה לפני שנתיים. אתם מבינים, להם היתה בעיה, זה נורא. הם היו צריכים לעשות השתלה, זה לא נעים. והם עברו את זה, הפי אנד. אבל זה הם. משפחה שאני לא מכירה, שאולי הייתי רואה כתבה עליהם בעיתון וקוראת רק את הכותרות הבולטות וממשיכה הלאה בחיי השקטים והמאושרים.
וטלפון אליהם, מכניס אותי (כן, לראשונה. שומעים את האסימונים נופלים?) להכרה שמעכשיו- זה גם אנחנו. בסטטיסטיקה, במעגל הזה, בקבוצה הזאת, בהגדרה, בקהל היעד של המתנדבים במחלקה האונקולוגית- אלה שמחלקים אוזני המן בפורים..
קשה לי להאמין שזה אמיתי, שזה קורה לנו. ולמה לנו? (פייר, לא יכולה לחשוב על מישהו אחר שזה מגיע לו ועדיין..)
כשכל זה התחיל אמר לי מישהו (אני חושבת שזאת היתה סיגל, מגן סיגל) שאלוהים לא נותן לאדם יותר ממה שהוא מסוגל להתמודד איתו, משהו כזה. היא בטוח ניסחה את זה יותר טוב.
אז חשבתי, ואללה, זה נכון. אנחנו אנשים חזקים- ברור שנוכל להתמודד.
ועכשיו.. סליחה, איפה מגישים פה את הערעור? כי לא נראה לי שההצבה הזאת מתאימה לנו. כלומר, אני חושבת שבטעות קיבלנו פתק של מישהו אחר.
ס'תומרת, יש לנו המון תוכניות לתקופה הקרובה. ואנחנו עסוקים מאוד. אז תודה, אבל לא תודה. תרמנו כבר בעבודה.
או שאולי זאת לא טעות.
וזהו גורלינו, לפחות לתקופה הקרובה. ואם מסתכלים על חצי הכוס המלאה- לפחות אני לא צריכה להמשיך לחפש עבודה והחוויה הזאת רק תחזק אותנו כמשפחה.
ואנחנו את שלנו נעשה, ונתרום ונתמודד ובעיקר- נעבור את זה בשלום.
ככה זה עם הקושי שלי להרים טלפון למשפחה הראשונה שעברה את ההשתלה לפני שנתיים. אתם מבינים, להם היתה בעיה, זה נורא. הם היו צריכים לעשות השתלה, זה לא נעים. והם עברו את זה, הפי אנד. אבל זה הם. משפחה שאני לא מכירה, שאולי הייתי רואה כתבה עליהם בעיתון וקוראת רק את הכותרות הבולטות וממשיכה הלאה בחיי השקטים והמאושרים.
וטלפון אליהם, מכניס אותי (כן, לראשונה. שומעים את האסימונים נופלים?) להכרה שמעכשיו- זה גם אנחנו. בסטטיסטיקה, במעגל הזה, בקבוצה הזאת, בהגדרה, בקהל היעד של המתנדבים במחלקה האונקולוגית- אלה שמחלקים אוזני המן בפורים..
קשה לי להאמין שזה אמיתי, שזה קורה לנו. ולמה לנו? (פייר, לא יכולה לחשוב על מישהו אחר שזה מגיע לו ועדיין..)
כשכל זה התחיל אמר לי מישהו (אני חושבת שזאת היתה סיגל, מגן סיגל) שאלוהים לא נותן לאדם יותר ממה שהוא מסוגל להתמודד איתו, משהו כזה. היא בטוח ניסחה את זה יותר טוב.
אז חשבתי, ואללה, זה נכון. אנחנו אנשים חזקים- ברור שנוכל להתמודד.
ועכשיו.. סליחה, איפה מגישים פה את הערעור? כי לא נראה לי שההצבה הזאת מתאימה לנו. כלומר, אני חושבת שבטעות קיבלנו פתק של מישהו אחר.
ס'תומרת, יש לנו המון תוכניות לתקופה הקרובה. ואנחנו עסוקים מאוד. אז תודה, אבל לא תודה. תרמנו כבר בעבודה.
או שאולי זאת לא טעות.
וזהו גורלינו, לפחות לתקופה הקרובה. ואם מסתכלים על חצי הכוס המלאה- לפחות אני לא צריכה להמשיך לחפש עבודה והחוויה הזאת רק תחזק אותנו כמשפחה.
ואנחנו את שלנו נעשה, ונתרום ונתמודד ובעיקר- נעבור את זה בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה