תאריך עוד אין, אבל זה עניין של ימים עד שיהיה.
היום היתה לי עוד שיחה של שאלות והמידע שהתגלה זימן איתו את הגברת פסימיות ובן זוגה, הידוע בציבור, הייאוש, שהקימו פה מאהל קטן. בינתיים הם יחסית רגועים, אבל אני רואה איך הם מתמקמים לי בדרך ללב.
כל כך הרבה שאלות, חוסר וודאות, תהיות..
איך עושים את זה? מי מכם שמכיר את יותם יודע שלתקוע אותו בחדר אחד משך חודש וחצי זה לא ממש סביר.
איך מעבירים את הזמן? במה הוא משחק, שאפשר לקחת?
אני מניחה שבוץ וקערת המים של ציפי אינם אופצייה..
הוא יתרגל לראות טלויזיה? כלומר, מעבר ללדפוק משהו על המסך או לכבות אותה?
הוא יצליח לשבת סופסוף לשמוע סיפור?
הוא ישאל על האחים שלו? יזכור אותם? ומה עם שאר בני המשפחה?
כמה הוא יסבול? יכאב לו? איך הוא יגיב? עד היום הוא התנהג בשובבות אופיינית, גם בתקופה האשפוז הראשונה.
הוא יקיא הרבה? (מהכימותרפיה) תוך כמה זמן ינשור לו השיער, איך הוא יגיב אם נצטרך לגלח לו את הראש? (הנשירה עלולה לגרד ואז מגלחים כדי להקל על הגירוד..)
כמה פעמים הוא ינסה לתלוש את העירוי הקבוע שיותקן לו כמה ימים קודם? ואיך הוא יגיב לזונדה? יהיה לו תיאבון?
ואם הוא יבכה כל היום ׳אבא, אבא׳..
ומה יהיה איתי? אתחרפן לעיתים קרובות? אכעס עליו? אני אשמין? ארזה? כמה אפשר לסבול את המסיכה הזאת על הפנים? מקלחות ציבוריות?? כבר עדיף מקלחת דלי בהודו..
כמה נורא מצידי, כאמא שלו, לקוות שלפחות בחלק מהזמן הוא יהיה מעט ישנוני (שלא לומר מסומן ממורפיום) כדי שנוכל להעביר את שהותינו שם בשקט יחסי?
כמה זמן אפשר לעשות כלום? או לא הרבה מעבר לזה? כמה אפשר לנחם אותו ולהרגיע? להבין שאין הרבה מה לעשות חוץ מלחכות שהזמן יעבור והגוף יעשה את שלו?
כמה סבלנות תהיה לי כלפי כל שאר העולם? כבר עכשיו אין לי הרבה יותר מדי..
האם אצליח לאסוף את עצמי להיות סבלנית גם כלפי הילדים הגדולים? האם אוכל לשחרר אותו ולהיות איתם? אפילו לכמה שעות?
מה יהיה איתם? איך הם יתמודדו עם היעדרו? הם כל כך קשורים אליו..
הם יתגעגעו אלי? קצת? הרבה?
עוד לא סיפרנו להם. מה אפשר להגיד? איך מסבירים כזה דבר? איך עושים שהם יהיה בסדר עם המצב?
אני אמא שלהם, אני אמורה לדעת מה עושים.. ואני לא
הרבה שאלות, מעט מאוד תשובות.
יהיה בסדר? יהיה בסדר!
- Posted using BlogPress from my iPad
היום היתה לי עוד שיחה של שאלות והמידע שהתגלה זימן איתו את הגברת פסימיות ובן זוגה, הידוע בציבור, הייאוש, שהקימו פה מאהל קטן. בינתיים הם יחסית רגועים, אבל אני רואה איך הם מתמקמים לי בדרך ללב.
כל כך הרבה שאלות, חוסר וודאות, תהיות..
איך עושים את זה? מי מכם שמכיר את יותם יודע שלתקוע אותו בחדר אחד משך חודש וחצי זה לא ממש סביר.
איך מעבירים את הזמן? במה הוא משחק, שאפשר לקחת?
אני מניחה שבוץ וקערת המים של ציפי אינם אופצייה..
הוא יתרגל לראות טלויזיה? כלומר, מעבר ללדפוק משהו על המסך או לכבות אותה?
הוא יצליח לשבת סופסוף לשמוע סיפור?
הוא ישאל על האחים שלו? יזכור אותם? ומה עם שאר בני המשפחה?
כמה הוא יסבול? יכאב לו? איך הוא יגיב? עד היום הוא התנהג בשובבות אופיינית, גם בתקופה האשפוז הראשונה.
הוא יקיא הרבה? (מהכימותרפיה) תוך כמה זמן ינשור לו השיער, איך הוא יגיב אם נצטרך לגלח לו את הראש? (הנשירה עלולה לגרד ואז מגלחים כדי להקל על הגירוד..)
כמה פעמים הוא ינסה לתלוש את העירוי הקבוע שיותקן לו כמה ימים קודם? ואיך הוא יגיב לזונדה? יהיה לו תיאבון?
ואם הוא יבכה כל היום ׳אבא, אבא׳..
ומה יהיה איתי? אתחרפן לעיתים קרובות? אכעס עליו? אני אשמין? ארזה? כמה אפשר לסבול את המסיכה הזאת על הפנים? מקלחות ציבוריות?? כבר עדיף מקלחת דלי בהודו..
כמה נורא מצידי, כאמא שלו, לקוות שלפחות בחלק מהזמן הוא יהיה מעט ישנוני (שלא לומר מסומן ממורפיום) כדי שנוכל להעביר את שהותינו שם בשקט יחסי?
כמה זמן אפשר לעשות כלום? או לא הרבה מעבר לזה? כמה אפשר לנחם אותו ולהרגיע? להבין שאין הרבה מה לעשות חוץ מלחכות שהזמן יעבור והגוף יעשה את שלו?
כמה סבלנות תהיה לי כלפי כל שאר העולם? כבר עכשיו אין לי הרבה יותר מדי..
האם אצליח לאסוף את עצמי להיות סבלנית גם כלפי הילדים הגדולים? האם אוכל לשחרר אותו ולהיות איתם? אפילו לכמה שעות?
מה יהיה איתם? איך הם יתמודדו עם היעדרו? הם כל כך קשורים אליו..
הם יתגעגעו אלי? קצת? הרבה?
עוד לא סיפרנו להם. מה אפשר להגיד? איך מסבירים כזה דבר? איך עושים שהם יהיה בסדר עם המצב?
אני אמא שלהם, אני אמורה לדעת מה עושים.. ואני לא
הרבה שאלות, מעט מאוד תשובות.
יהיה בסדר? יהיה בסדר!
- Posted using BlogPress from my iPad
יהיה בסדר!
השבמחקבטוח שיהיה בסדר! ואחרי שהכל יעבור בשלום ויהיה בסדר את חייבת לפתוח בקריירת כתיבה!
השבמחק