לו"ז וסעפ"שים (=סידורים, עניינים פה ושם)

והנה היא פה- הספירה לאחור..
check-in נקבע ליום 13/11, יום ראשון בשבוע שאז מתחיל האשפוז.
22/11/11 הוא יום ההשתלה ואם נהיה פואטיים לרגע- זה יהיה יום ההולדת השני של יותם.
שבוע קודם הכנות, "התקנת" עירוי קבוע ואיסוף החפצים מהגן, לתקופה הקרובה.

זה כבר כאן. זה באמת קורה. זה אמיתי. אוהבים נקניקיות? כן, כן. כן!

נראה לי שזה הזמן המתאים להציג את הדמות מאחורי הוילון- התורם.
את מכלול הנתונים הידוע לנו עליו ניתן לרשום ברווח כפול, בפונט בינוני, על גרגר אורז-
זכר. יליד 1978. בעל סוג דם A+, זהה לזה של יותם.
זהו

לפעמים, כשאני מתפנה לחשוב על העתיד- מעבר להחלמתו המהירה והמוצלחת של יותם, אני חושבת גם על התורם.
אני יודעת שהוא לא יודע עלינו כלום (אולי הוא יודע שמדובר במושתל פעוט, לא יותר מזה) הוא בן גילי פחות או יותר כך שסוג כלשהו של חיים הוא כבר הצליח להקים.
עד כמה הוא מבין מה משמעותית עבורינו התרומה שלו, ההסכמה שלו, המעשה שלו? אולי, אם יש לו ילדים, הוא יכול לחשוב על זה. אולי לא.
הוא ירצה להפגש איתנו? אני לא יודעת. ובכל מקרה, זה כנראה לא יהיה רלוונטי אלא בעוד שנתיים (שאז נדע בוודאות שההשתלה הצליחה. כן- שנתיים)
אנחנו נרצה להפגש איתו?

מה אומרים במעמד כזה? תודה? סתם תודה? אולי צריך להכין כמה מילים?
בוכים? בכי נרגש, כזה עם דמעות ונזלת? בכי מאופק, כזה שלא ימרח לי את האיפור?
איך אפשר להודות לאדם שנתן לך במתנה את החיים של הילד שלך? ממש כך. בלי מטאפורות.
מה אפשר לקנות לו במתנה? חולצה מגולף? כרטיס מתנה לזארה? או אולי עדליון "כל המציל נפש אחת בישראל..." של החברה הישראלית למטבעות?
מה? (לא, כי כרגע זה הדבר העיקרי שמטריד אותי, חייבת להתארגן על זה)

והנה נוספו עוד כמה שאלות ותהיות לחיינו.
(ואני בכלל לא מדברת על השאלה- מה קורה אם הוא מתחרט ברגע האחרון ולא מסכים.. שאז במקרה, יש לי אפליקצייה חדשה של וודו באי-פון)

ובנימה זו, אני הולכת להמשיך לחטא צעצועים וספרים..

האיש עם הסיגר

האיש עם הסיגר, זה שיושב מאחורי המצלמה עם החיוך האווילי כי גרם לאיזו קשישה להבהל מעץ מדומה, מאחר לחשוף את עצמו, לקול הצחוקים המוקלטים של הקהל. 
ניסיתי להתקשר להפקה. אמרו שהתוכנית מזמן ירדה.
וההוא- השני, שבעצם היה הראשון, חזר בתשובה או משהו כזה, לא? אז גם הוא כבר לא רלוונטי?
לא, כי אנחנו יושבים פה מוכנים כמעט לגמרי ואני לא מבינה מי זה שאחראי להפסיק את המתיחה הנוראית הזאת שבה אנחנו חיים כבר כמה זמן..


וזה די קשה למען האמת. כי לא משנה כמה אנחנו מתכוננים ומכינים את הילדים הגדולים ואת כל השאר, ומתכננים מה יהיה ומה נעשה אני עדיין לא מצליחה להאמין שזה יקרה ׳על אמת׳.


אבל זה כן.


אז הנה אנחנו, מחכים. לסוג של טיול ממושך למקום לא נודע. חוויות חדשות שאי אפשר לקרוא עליהן באיזה פורום של ׳למטייל׳, כי אנחנו צריכים לכתוב את החוויות שלנו הפרטיות, האישיות. ככה זה, "כל מטופל כותב בעצמו את פרוטוקול הטיפול.."
ויותם, הוא בטח כבר יכתוב על זה טרילוגיה וכמו שאני מכירה אותו יהיה בה הכל. עצב, צחוק, כאב, אופטימיות, פסימיות, שנינות, ייאוש וגם חוכמה. חוכמת חיים של ילד בן שנה וחצי שצריך לעבור כזאת חוויה..


כבר שבועות שאני מנקה ואורזת כל מה שאפשר כדי לדמות בפנים את העולם שבחוץ. תמונות, צעצועים, ספרים, עזרי פירוטכניקה וכל הטכנולוגיה שאמורה להשאיר אותנו שפויים. כולי תקווה שזה יעשה את העבודה.
זה, או שהעייפות והשינה שמשתלטים עלי יותר ויותר בתקופה האחרונה יכריעו את הכף, ונישן עד שנתעורר והסיוט הזה מאחורינו.
תכלס, זה נשמע לי דיל אטרקטיבי במיוחד. איפה חותמים?



וזהו, בעוד כשבועיים יפתחו דלתות החדר שבו נבלה כמה שבועות בבידוד. מנותקים
משהו כמו בית האח הגדול רק בלי המצלמות, הבלונדיניות בבריכה ומטבעות הלשון העילגים והרדודים שיהפכו לקאלט.
הייתי שם היום- חדר. פשוט חדר.
מזכיר לי את כל אלו שיוצאים לנופשון ׳הכל כלול׳ במרמריס ובשובם מבררים עם נהג המונית אם המערך עוד בשלטון ומה שער הדולר מול השקל..
בעידן של היום, אין ספק ששער הדולר לא יהיה איזה מסתורין ובטח שלא ממש מעניין אבל כן, תעבור עלינו תקופה כזאת שלא נותר לי לתהות איך נצא ממנה ומה נגלה בעולם שנשאר בחוץ.

מאהל המחאה של גברת פסימיות ומר ייאוש

תאריך עוד אין, אבל זה עניין של ימים עד שיהיה.
היום היתה לי עוד שיחה של שאלות והמידע שהתגלה זימן איתו את הגברת פסימיות ובן זוגה, הידוע בציבור, הייאוש, שהקימו פה מאהל קטן. בינתיים הם יחסית רגועים, אבל אני רואה איך הם מתמקמים לי בדרך ללב.
כל כך הרבה שאלות, חוסר וודאות, תהיות..


איך עושים את זה? מי מכם שמכיר את יותם יודע שלתקוע אותו בחדר אחד משך חודש וחצי זה לא ממש סביר.
איך מעבירים את הזמן? במה הוא משחק, שאפשר לקחת?
אני מניחה שבוץ וקערת המים של ציפי אינם אופצייה..
הוא יתרגל לראות טלויזיה? כלומר, מעבר ללדפוק משהו על המסך או לכבות אותה?
הוא יצליח לשבת סופסוף לשמוע סיפור?
הוא ישאל על האחים שלו? יזכור אותם? ומה עם שאר בני המשפחה?


כמה הוא יסבול? יכאב לו? איך הוא יגיב? עד היום הוא התנהג בשובבות אופיינית, גם בתקופה האשפוז הראשונה.
הוא יקיא הרבה? (מהכימותרפיה) תוך כמה זמן ינשור לו השיער, איך הוא יגיב אם נצטרך לגלח לו את הראש? (הנשירה עלולה לגרד ואז מגלחים כדי להקל על הגירוד..)
כמה פעמים הוא ינסה לתלוש את העירוי הקבוע שיותקן לו כמה ימים קודם? ואיך הוא יגיב לזונדה? יהיה לו תיאבון?
ואם הוא יבכה כל היום ׳אבא, אבא׳..


ומה יהיה איתי? אתחרפן לעיתים קרובות? אכעס עליו? אני אשמין? ארזה? כמה אפשר לסבול את המסיכה הזאת על הפנים? מקלחות ציבוריות?? כבר עדיף מקלחת דלי בהודו..
כמה נורא מצידי, כאמא שלו, לקוות שלפחות בחלק מהזמן הוא יהיה מעט ישנוני (שלא לומר מסומן ממורפיום) כדי שנוכל להעביר את שהותינו שם בשקט יחסי?
כמה זמן אפשר לעשות כלום? או לא הרבה מעבר לזה? כמה אפשר לנחם אותו ולהרגיע? להבין שאין הרבה מה לעשות חוץ מלחכות שהזמן יעבור והגוף יעשה את שלו?


כמה סבלנות תהיה לי כלפי כל שאר העולם? כבר עכשיו אין לי הרבה יותר מדי..
האם אצליח לאסוף את עצמי להיות סבלנית גם כלפי הילדים הגדולים? האם אוכל לשחרר אותו ולהיות איתם? אפילו לכמה שעות?
מה יהיה איתם? איך הם יתמודדו עם היעדרו? הם כל כך קשורים אליו..
הם יתגעגעו אלי? קצת? הרבה?
עוד לא סיפרנו להם. מה אפשר להגיד? איך מסבירים כזה דבר? איך עושים שהם יהיה בסדר עם המצב?
אני אמא שלהם, אני אמורה לדעת מה עושים.. ואני לא


הרבה שאלות, מעט מאוד תשובות.
יהיה בסדר? יהיה בסדר!


- Posted using BlogPress from my iPad

עושים סדר..

קודם כל, ובגלל שאולי לא הייתי ברורה עד עכשיו אז הנה זה, שחור על גבי לבן (כמטאפורה): אנחנו עומדים בפני תהליך ההשתלה. זה יקרה מתישהו קצת אחרי שנפרק את הסוכה שבנינו בחצר.

עכשיו, בואו תראו למה אנחנו פה:

כזכור, כל העניין התחיל (פחות או יותר) בספירת הדם שעושים סביב גיל שנה. הספירה הראתה ערכים ירודים מאוד מה ששלח אותנו מיד לבית החולים. בתום תקופת האשפוז דאז, שכללה בדיקות מח עצם וביופסיה, חזרנו הביתה עם מושג חדש בחיינו "מונוזומיה 7" או למתקשים: "monosomy 7".

ומה זה זה?
מונוזומיה היא פגם גנטי המתרחש בעקבות פגמים בחלוקת התא אצל ההורים או אצל העובר. ברוב המקרים, כאשר לעובר יש מונוזומיה ההריון יפסק באופן טבעי בשלבים מאוד מוקדמים. מסיבה זו, התופעה נדירה מאוד ונצפית בהריונות לעתים רחוקות.

ולמה 7? בגלל שבמקרה של יותם המונוזומיה מופיעה בכרומוזום מס' 7. (או בגלל הבושם המפורסם של שאנל, עוד לא החלטנו..)

בנוסף, ולפי ההגדרה שרשמתי למעלה מדובר בתסמונת נדירה למדי. בארץ, לפי מה שידוע לנו, יותם הוא הילד השני שיש לו הכבוד להפגש בה. (תמיד ידענו שהוא ילד מיוחד..)
התסמונת שבשפה החופשית נקראית גם "טרום סרטנית" עלולה לגרום להתפתחות לוקמיה (סרטן הדם) ואת זה, אף אחד לא ממש רוצה.

ומכיוון שהדרך היחידה להפטר מהמונוזומיה היא על ידי השתלת מח עצם, הננו כאן.
ככל שההשתלה תצליח (ואת זה נדע בוודאות רק שנתיים אחרי ההשתלה) יותם יצא מכלל סכנה מהבחינה הזאת.

אז כמו שכתבתי כבר קודם- לפחות יש פתרון. השתלת מח עצם. ומה זה אומר?
השתלת מח עצם היא גישה טיפולית לפתרון במקרים בהם מערכת ייצור תאי הדם ותאי החיסון נפגעת, בין היתר כתוצאה ממחלה תורשתית או מפגם גנטי.

במקרה שלנו מדובר בהשתלה מתורם חיצוני (אחרי ששני האחים של יותם נבדקו ולא נמצאה התאמה). למזלינו נמצאו שני תורמים מתאימים בצורה מושלמת במאגרי מח העצם בישראל (ישנם שני מאגרים כאלו). כל מה שאנחנו יודעים עליהם הוא שמדובר בשני גברים. מעבר לזה, לא הרבה.
אני לא יודעת מה הם יודעים עלינו..

אגב, חוץ מהם נמצאו לא מעט תורמים בהתאמה מושלמת גם בגרמניה, ארה"ב ושאר תפוצות הייקים. סופסוף יש יתרון בלהיות "אשכנזי טהור"..

תהליך ההשתלה עצמו הוא ארוך, סבוך ולא חף מסיכונים.
התהליך מתקיים רובו ככולו בחדר בידוד בבית החולים (שניידר, במקרה שלנו).
תחילתו של התהליך בטיפול הדומה לטיפול כימותרפיה שמטרתו להרוס את מח העצם הקיים, לרבות המונוזומיה 7.
לאחר מכן, מחכים 24 שעות, עד שיצאו התרופות הכימיות מהגוף.
ואז מתבצעת ההשתלה, בעירוי. תהליך ההשתלה לא אורך יותר מכמה דקות..
מכאן מתחילה תקופת המבחן הראשונית להצלחת התהליך. בשבועיים הבאים יערכו בדיקות רבות הן על מנת לוודא שהשתל מתאקלם בגוף והן על מנת לוודא כי שלא נגרם נזק למערכות פנימיות ומניעת זיהומים.
בהמשך, ובמלאת כ- 5 שבועות לתהליך, יותם יחזור הביתה וימשיך במסגרת של מעקב, טיפול, תפילות ותקוות.
כן, כן- 5 שבועות בחדר בידוד.

בחודשים הבאים הוא יישאר איתי בבית ויחרפן אותי עד שנקבל פתק מהרופא לפיו הוא יכול לחזור לגן- לשגע אותם.

הגענו עד הלום? הללויה! שמישהו יפתח בקבוק שמפניה (או דיאט קולה..) ויעביר לי את צנצנת הכדורים הוורודים. או הכחולים. או גם וגם.

עד כאן האנטומיה של גריי. לא אלאה אתכם בפרטים רפואיים נוספים כי אני לא בטוחה שהם רלוונטיים או מעניינים.

בשורה התחתונה, וכמו שכבר הבטחתי, יהיה בסדר!

מי שרוצה לקרוא עוד בעניין הזה: http://www.schneider.org.il/Index.asp?CategoryID=147&ArticleID=268

וכמובן, תודה גם לחברתי ויקי (ויקיפדיה, כאילו דא..)

המשפחה הראשונה

מכירים את הבדיחה הזאת שבה ילד בא לאמא שלו ושואל אותה "אמא, תזכירי לי- איך קוראים לדג הזה שיש לי?" אז האמא עונה לו "חמודי, זה לא דג- זה סרטן" מצחיק, סוג של. בעיקר כי זה סרטן שלו, בבדיחה. לא אמיתי ולא מציאותי ובעיקר- לא שלנו.

ככה זה עם הקושי שלי להרים טלפון למשפחה הראשונה שעברה את ההשתלה לפני שנתיים. אתם מבינים, להם היתה בעיה, זה נורא. הם היו צריכים לעשות השתלה, זה לא נעים. והם עברו את זה, הפי אנד. אבל זה הם. משפחה שאני לא מכירה, שאולי הייתי רואה כתבה עליהם בעיתון וקוראת רק את הכותרות הבולטות וממשיכה הלאה בחיי השקטים והמאושרים.
וטלפון אליהם, מכניס אותי (כן, לראשונה. שומעים את האסימונים נופלים?) להכרה שמעכשיו- זה גם אנחנו. בסטטיסטיקה, במעגל הזה, בקבוצה הזאת, בהגדרה, בקהל היעד של המתנדבים במחלקה האונקולוגית- אלה שמחלקים אוזני המן בפורים..
קשה לי להאמין שזה אמיתי, שזה קורה לנו. ולמה לנו? (פייר, לא יכולה לחשוב על מישהו אחר שזה מגיע לו ועדיין..)

כשכל זה התחיל אמר לי מישהו (אני חושבת שזאת היתה סיגל, מגן סיגל) שאלוהים לא נותן לאדם יותר ממה שהוא מסוגל להתמודד איתו, משהו כזה. היא בטוח ניסחה את זה יותר טוב.
אז חשבתי, ואללה, זה נכון. אנחנו אנשים חזקים- ברור שנוכל להתמודד.
ועכשיו.. סליחה, איפה מגישים פה את הערעור? כי לא נראה לי שההצבה הזאת מתאימה לנו. כלומר, אני חושבת שבטעות קיבלנו פתק של מישהו אחר.
ס'תומרת, יש לנו המון תוכניות לתקופה הקרובה. ואנחנו עסוקים מאוד. אז תודה, אבל לא תודה. תרמנו כבר בעבודה.

או שאולי זאת לא טעות.
וזהו גורלינו, לפחות לתקופה הקרובה. ואם מסתכלים על חצי הכוס המלאה- לפחות אני לא צריכה להמשיך לחפש עבודה והחוויה הזאת רק תחזק אותנו כמשפחה.
ואנחנו את שלנו נעשה, ונתרום ונתמודד ובעיקר- נעבור את זה בשלום.

איך הכל התחיל

זה המייל שנשלח לחברותי ממש בהתחלה:

שוב אני.. והיום בפינת שני הגרוש שלי, על מה שאני מכנה: "מחוללי פרופורציות". כל אותם אירועים בחיים שגורמים לנו לעצור שניה ולהבין שבסך הכל לא היה רע כל כך. שמצבינו דווקא טוב מאוד. אפילו מאוד מאוד. ואולי כדאי לקחת את ההזדמנות הזאת ולהודות על כך.
והנה תקציר הקורות אותי בשבועיים האחרונים-
בערב יום ראשון לפני שבועיים נקראתי למרפאת הילדים על מנת "לדבר על תוצאות ספירת הדם של יותם. לא, אי אפשר לבוא מחר, תבואי עכשיו- מחכים לך".
באתי (אחרי אקרובטיקה קלה של שאר הילדים)
הרופא שחיכה לי אמר לי שתוצאות הספירה לא היו טובות. בלשון המעטה. רוצה לומר- "או שזאת טעות. או שזה איזה זיהום או שזה סרטן. אז עכשיו אתם צריכים ללכת לבית החולים שניידר לבירור."
ככה.
אז הלכנו. די מהר הסתבר שטעות זה לא..
מאז חלפו הרבה נוזלים בצינורות העירוי של יותם. שללנו (בשלב זה) סרטן. עשינו כמה בדיקות מוח עצם וקיבלנו מנת דם ועוד כל מיני חומרים..
בחלוף 9 ימי אשפוז, שנראו כמו נצח, חזרנו הביתה ואנחנו בביקורת יומית בבית החולים. עכשיו אני גם יודעת להזריק לו ועושה את זה פעם ביום.
בשורה התחתונה... ובכן, אין שורה תחתונה. אנחנו עדיין לא יודעים מה יש לו, איך מרפאים את זה או מתי זה ייגמר.

אבל עזבו אתכן, אנחנו נהייה בסדר.
ובכל זאת, מה קיבלנו מכל החוויה הזאת? כאמור- התוודעות ל"מחוללי הפרופורציות". כי בכל פעם שחשבתי שמצבינו הלא ברור הוא לא משהו, הגיע איזה ילד חולה יותר..
ובפעם היחידה שחשבתי שדי, אני לא מסוגלת להתמודד עוד עם חוסר הוודאות הזה (בפעם השלישית שבה חיכיתי שיותם יתעורר מהרדמה אחרי מוח עצם) פתאום גיליתי ששוכבת לידינו ילדה שמתעוררת כאובה מהרדמה אחרי ניתוח ואמא שלה, חרשת אילמת, מנחמת אותה ומרגיעה אותה רק בשפת הסימנים..  קטונתי.
ונכון שלא תמיד ראיתי ככה את הדברים, ואחרי שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אקטר עוד על הכמויות הבלתי פוסקות של הכביסה. ואהיה אמא טובה יותר. ורעיה נחמדה יותר ומה לא..
"שטויות" חשבתי לעצמי בבוקר, אחרי 5 שעות שינה מצטברות במהלך הלילה, "אין מצב שלא אקטר. שכן אני מקטרת- משמע אני קיימת", לא כן? ועדיין..
אני לא באה להטיף לכן למכור את הפרארי, כמו הנזיר ההוא, אבל בהחלט זה הזמן לצאת לחנייה להסתכל על הרכב שנח שם ולהוקיר את קיומם של הדברים הקטנים בחיינו. (לא חייבות ממש לצאת לחנייה, סתם- כמטאפורה..)
כי במירוץ המטורף שלנו להתקדם ולהשיג אנחנו לפעמים שוכחות להינות מקיומו של כאילו המובן מאליו. ונכון שאי אפשר כל הזמן רק להוקיר ולהודות אבל אולי רק איזה חלקיק מהזמן? להיות מרוצים ממה שיש לנו..
אגב, מסתבר שלא רק אני לקיתי התופעה הזאת. אלא גם הבכורה (כשזכור, בתחילת תקופת המובטלות העדיפה שאני אלך לעבודה ואביה יישאר בבית) פתאום נזכרה, בחלוף 9 ימי אשפוז שבמהלכם ראיתי אותה פעמיים בלבד, שאולי "היום אבא ילך עם יותם לבית החולים ואת תהיי איתנו בבית". הנה, גם אליה זה הגיע. ועוד נקודת זכות בטבלה שלי..
רק בריאות!

נעים (?) להכיר..

אני "אמא שלו" וגם של בכורתי בת 5.5, המרכזי בן 3.5 ויותם (מס' 3) בן 1.5.
נשואה לא', אבא של כולם, באושר ואושר. (למרות שמרביתכם מכירים היטב את הנפשות הפועלות בשמותיהם, אני לא מרגישה בנוח לציין אותם.)
במהות, אנחנו משפחה נורמטיבית. גרים במושב, מגדלים "כלבלבה" העונה לשם ציפי (ושוקלת 50 ק"ג) ובסך הכל- טפו, טפו..

לפני 7 חודשים, פרץ לחיינו ה"אירוע". אני מוצאת שקצת קשה לי להגדיר אותו. בעיקר כי לא ממש ברור לי שהוא לחלוטין אירוע שלילי.
הוא לימד אותנו המון על עצמינו. כאנשים, הורים, ילדים, חברים, שכנים, מכרים..
הוא לימד אותנו המון על הזולת. הילדים שלנו, ההורים שלנו. החברים הטובים. השכנים. המכרים.
כל אחד מתמודד איתו בצורה אחרת ושונה וזה בסדר גמור.

כבר 7 חודשים שאנחנו מסתובבים איתו וסביבו ברגשות מעורבים ועם לא מעט חששות וחוסר וודאות. והנה, הגענו לנקודה קריטית שבה אנחנו עומדים לפני השתלת מח העצם ליותם.
גם פה, לא לחלוטין ברור לי שמדובר בזמן רע. מה שברור- זוהי נקודת האל חזור. ומכיוון שאין פתרון אחר ומכיוון שגם "לא לעשות כלום" זאת לא אופצייה- תעשו את המתמטיקה לבד..

בשורה התחתונה חברים, אני מודיעה לכם חגיגית- יהיה בסדר!!

שלוש ארבע, מתחילים..

הי לכולם, בינתיים זאת רק אני ועדיין..
התכנסתי פה בתקופה זו של חיי כדי להתמודד עם מחולל הפרופורציות הפרטי שלי. (מחולל פרופורציות= אירוע שמכניס את הדברים לפרופורצייה. פוסט נפרד בנושא- בהמשך)
בני יותם, הידוע בכינויו הרבים ביניהם- מס' 3, זקוק להשתלת מח עצם.
ולפני שכולם מתחילים לחשוב על מבצעי התרמה ומיילים המוניים, עצרו- יש לנו שני תורמים שמתאימים ב- 100% (או בשפה המקצועית- 10 מתוך 10) אז אנחנו מסודרים.
לבלוג הזה שתי מטרות- האחת, דרכי שלי להתבטא, להתפרק, לחשוב, לעבד את החוויות שעוברות עלינו. השניה, צורת תקשורת עם העולם החיצוני וזה אומר כל הדודות הרחוקות, חברים של, כאלו ששמעו ורק רוצים לדעת וסתם סקרנים, עוברי אורח או רכלנים.
כבר שנים שאני עושה שימוש במדיה חברתית (בעיקר פורום אינטרנטי) כדרך לעבד חוויות ומחשבות ומבחינתי זה אך טבעי שאמשיך גם בסיטואציה הזאת שאליה נקלענו לאחרונה.
עם זאת- אודה ואתוודה, אני לא מכירה בלוגים של אחרים, לא מנוייה עליהם ולא ממש יודעת מהם הכללים הנהוגים. הבלוג הזה נכתב כמו "יומני היקר שלום" כך אני רואה לנכון לעשות את הדברים. ואם אני פוגעת במישהו אני מצטערת מראש ומודיעה שממש לא חייבים לקרוא אותי.
יאללה, לעבודה