ולסיום סיומת..

לסיכום שנת 2011, שתיכף תסתיים- זאת היתה שנה ׳לא פשוטה׳ בביתנו.
אני בכוונה לא בוחרת בתיאור שלילי מובהק כדי לתאר אותה. זאת היתה שנה קשה, מפחידה ונוראית לעיתים אבל היו בה גם לא מעט רגעים יפים של אופטימיות, אחדות וערבות הדדית ביננו.
היתה זו בעיקר שנה של למידה. למדתי הרבה מאוד על המשפחה הקטנה שהקמנו א׳ ואנוכי.

אני מאמינה שגם הילדים שלנו למדו, אולי בעיקר בתת המודע, שיעור חשוב על אחדות המשפחה, על הרתמות לשמירה הדדית, על אכפתיות, סדרי עדיפויות, נקודות חולשה וחוזק של כל אחד מאיתנו. שיעור שאני לא חושבת שאפשר היה ללמוד בשום דרך אחרת.
כולי תקווה שלמרות גילם הצעיר הם יזכרו את השיעור הזה, בעיקר את לקחיו וימשיכו להיות אחים, ילדים ואנשים טובים וסבלניים.

באופן אישי אני יכולה לומר שלמדתי כמה שיעורים בהורות, כאלו שלא הייתי מאמינה שאעמוד בהם. כמו למשל להזריק ליותם תרופות בבית, להחליף חבישה, לעמוד לצידו בחדר הניתוח כשמרדימים אותו בפעם המליון ולחכות איתו שעות על גבי שעות של חוסר מעש בבית החולים. אני, שעד לפני שנה מראה של מחט המזרק היה גורם לי להחוויר ולהתעלף..
למדתי לרסן את הרצון האוטומטי, האינסטינקטיבי, להיות רק עם יותם. לזנוח, אפילו לזמן קצר, את אחיו הגדולים לטובת הטיפול בו והשמירה על בריאותו והבנתי שאני צריכה למצוא בעצמי עוד כוחות כדי להתמודד גם איתם (ואף מילה על שאר בני המשפחה, והאנשים האחרים מסביב)
אני מאמינה באמת ובתמים שיצאנו מחוזקים וחזקים יותר מהשנה הזאת.

בד בבד אני יכולה להעיד שגם רגעי השפל בשנה האחרונה היו הנמוכים ביותר שידענו, וכולי תקווה שבזה הסתיים השיעור לכל החיים. העובדה שהילד שלך נמצא בסכנת חיים מוחשית, חוסר האונים, אי הידיעה, הרצון להבין, שנשאר ללא מענה, יש בהם כדי למוטט אדם שפוי. ההתמודדות עם כל אלו ובאותה הנשימה לשדר ש״יהיה בסדר״ למרות שגם אנחנו לא באמת יודעים. להרגיע את כל המצטערים, אלו שקשה להם ואלו שמבקשים להבין יותר..
ואנחנו, כאמור יצאנו מחוזקים וחזקים. באמת.

זה אולי פוסט סיכום אבל כל זה עוד לא באמת מאחורינו, שכן בדיקות נוספות עוד מחכות לנו. ובאופן כללי היינו יכולים להמשיך לחיות מבדיקה לבדיקה. אבל החלטנו שדי, לא מחכים יותר. ממשיכים הלאה, מקדשים את החיים, הבריאות ובעיקר השגרה המבורכת יהיה אשר יהיה..

ובזכות שתי צלקות שנותרו בגופו הקטן והמושלם של יותם אני מקווה שאף פעם לא נשכח לשמור על פרופורציות..

נראה לי שזה הזמן והמקום להודות. לכל אלה שתמכו, עזרו, שאלו והתעניינו במצבינו. אני מצטערת אם לא תמיד היינו זמינים לענות על שאלות, לדבר, להסביר, לשמוע ולהקשיב.
אני יודעת שלכולם, גם לאלו שרק רוצים לדעת מה היה, יש כוונות טובות ורצון לעזור.
באופן אישי, גיליתי סביב המשבר הזה את כוחה של חברות אמיתית, את כוחן של חברות טובות ושל הקהילה אליה אני משתייכת. אני יכולה לומר באמת ובתמים שהתברכתי בכל אלו ואני אסירת תודה על כך.

רק בריאות


- Posted using BlogPress from my iPad