Abort mission

והנה בערב, צלצול בפעמון. א' פותח, כי אני פה טובעת בים של אלכוהול מחיטוי- האיש עם הסיגר. ואללה? חשבתי שאתה כבר לא. זהו, שכן.
"תשמעי", הוא אומר לי, "כתבתי טיוטת תסריט לסיום המתיחה הזאת. הקהל ימות על זה. יש בה הכל- רגש, הומור, מתח ואפילו סוג של הפי אנד"..
"עזוב אותי", אני אומרת לו, "אין לי כבר כח לפריים טיים". (ואני אפילו לא מחוברת לכבלים.) "אבל תקשיבי", הוא לא מרפה, "אנחנו חייבים להביא אותה בפינאלה רציני. יש מתחרים ורייטינג ומפרסמים. חייבים."
נו, טוב.. אני נכנעת והנה לכם פרק סיום העונה:

ביום חמישי שעבר נסענו לבית החולים לפרוצדורה שנקראת טרום ניתוח. מעין טופס טיולים שכזה הכולל שיחה עם המרדים, שיחה עם הכירורג ושאר אוצרות ובעיקר המון זמן מיותר לשרוף עם יותם.
במהלך היום נאמר לנו לוודא שבמהלך פרוצדורת הניתוח להחדרת העירוי ע"ש היקמן מבוצעת בדיקת מח עצם נוספת, אחרונה, לפני ההשתלה כדי לראות מה המצב. נשמע הגיוני, נכון?
סבבה. לא אלאה אתכם בפרטים אבל בשורה התחתונה ובגלל איזה פרט טכני שולי ומינורי ואחרי סבב בזק של שיחות טלפון בין הגורמים השונים, הוחלט, שמכיוון שבדיקת מח העצם האחרונה התקיימה בספטמבר, אין טעם לעשות עוד אחת. עקום? מוזר? משונה? אולי, כן. אבל אנחנו, אנשים טובים. יש לנו אמון במערכת. הולכים הביתה לחשוב על זה אבל לא אומרים כלום.

ביום ראשון האחרון אנחנו מגיעים לבית החולים לצורך ניתוח החדרת העירוי. שוב סדרה של תחנות והמון זמן לשרוף. הגענו לפתח חדר הניתוח.
אני כבר לבושה בבגדים סטריליים (דא.. לא מפספסת את ההזדמנות להיות תקועה בכל חור) ובפתח חדר הניתוח אני אומרת לאחות- "תגידי, אולי אפשר למצוא מישהו שיבוא לעשות את בדיקת מח העצם, אם אנחנו כבר פה, ויותם כבר רדום.." ככה.
אז במזל היא הסכימה לברר.
ובמזל נמצא איזה רופא חמוד ששמע שזה יותם אז הוא הסכים לבוא.
ובמזל הוא עשה את הבדיקה.
וזהו, הלכנו הביתה..

הבוקר, הגענו שוב לבית החולים. פרוצדורה אחרונה. חתימה על ההסכמה לביצוע ההשתלה. (בדומה לחתימה על כל פרוצדורה רפואית) יופי.
ובגלל שא' ואני נוטים להתערב על כל פרוצדורה רפואית התערבנו על תוצאות הבדיקה האחרונה. אני אמרתי שהממצאים לא ישתנו. א' (אופטימי עד כדי ניתוק מהמציאות לפעמים) אמר שהתוצאות ישתפרו (כלומר- ירידה באחוז התאים) אז שאלנו את הרופא שיושב מולינו- מי ניצח בהתערבות על התוצאות
והוא בכלל לא ידע..
טלפון למעבדה. אהה... יש ירידה באחוז התאים? ואללה??
עוד טלפון לרופאה של יותם. אני שומעת אותה נאנחת בזעזוע מצידו השני של הקו..
תחושת נימול מלווה בזעזוע עמוק ובחילה תוקפת אותי. כנראה שיש לזה סימנים חיצוניים כי הרופא שמולי מציע לי תרופת הרגעה. לא צריכה תרופת הרגעה.
צריכה שמישהו יסביר לי איך זה קורה? ביום ראשון אנחנו אמורים להתאשפז פה להשתלת מח עצם, ואתם לא יודעים מה תוצאות הבדיקה האחרונה?
ואם לא הייתי מבקשת שיבצעו את הבדיקה האחרונה?
ואם האחות לא היתה משתפת איתי פעולה?
ואם הרופא החמוד, ששמע שזה יותם, לא היה מסכים לבוא?
ואם.. ואם..

טוב, הם אומרים לי, או יותר נכון לקליפת הגוף שהם רואים כי אני ברוחי כבר מזמן לא איתם, אנחנו צריכים לשקול שנית.
לשקול שנית.
לשקול שנית.
לשקול שנית.

עוד סדרת טלפונים בעיקר ל"אורים ותומים" איזו שארלוט אחת אי שם בגרמניה. אחה"צ הם מודיעים- לא תהיה השתלה ביום ראשון. יותם יכול ללכת לגן (עם ההיקמן) ונחזור אליכם איך ממשיכים מפה.

נשימה עמוקה.
שעתיים של בהייה בחלל ריק.
מליון מחשבות.
חצי ביליארד רשימות. איך אני מחזירה את המצב לקדמותו.
לאיזה קדמותו? אני אפילו לא ממש יודעת מה היה קודם. יתכן שבעוד חודשיים כן נצטרך את ההשתלה. לא יודעים. נמשיך לעקוב.

זעם מטורף. כי כן, יש פרוצדורה בבית החולים לפיה עושים בדיקת מח עצם אחרונה. ולא, לא יודעים למה אצלינו לא עשו. אבל התכוונו לעשות. מתי? כי ביום ראשון יותם היה אמור להתחבר לכימותרפיה בלי שאלות מיותרות..

והנני פה. גוויה מפונצ'רת ומקומטת של בלון, שכבר מזמן עבר את יכולת הקיבול של האויר שהוכנס לתוכו, שבשניה אחת מישהו דקר. אופס.. לפחות יש לך המון מזל


קאט! תודה רבה לכולם. שמישהו יביא כוס מים לגוויה..
זאת היתה אחלה עונה. אם ירצו בעלי הערוץ והמפרסמים, נחזור לעונה נוספת. 

ובשורה התחתונה, נכון שהבטחתי סוף טוב? כי באמת, זה מאוד מאוד משמח. גם אם לתקופה קצרה. אבל את הטלטלה הזאת, שעברתי היום, אני לא אשכח הרבה מאוד זמן.

איזה פחד

פחד. אותה תחושה בסיסית, קדמונית שגורמת לנו להתנהג אחרת. טוב יותר או רע יותר לא יודעת מה יותר. הפחד הוא שגורם לנו להתנהג בצורה לא רציונלית. או שאולי רציונלית, אני כבר לא לגמרי בטוחה מהי הדרך הרציונלית להתנהג. אפילו הדרך הנכונה עבורי כבר אבדה לי..

הנה הוא כאן, בהתקרב תחילתו של התהליך. למעשה, היום אנחנו עושים את הצעד הראשון שהוא הניתוח להחדרת עירוי קבוע ע״ש היקמן.
הניתוח, יתקיים בשעות הצהרים ויארך קצת יותר משעה. הרדמה מלאה, שמצריכה כמובן צום ארוך וילדון אחד קטן שלא מבין למה אסור לו לאכול קלמנטינה..
כשנחזור הביתה, יותר מאוחר היום זאת תהיה סוג של נקודת אל חזור. הכל יהיה מוחשי יותר (אפילו יותר מערימות הצעצועים והציוד שמיועדים להגיע אתנו לבית החולים) גם האחים שלו יוכלו לראות במו עינייהם שמשהו שונה. אני מקווה שעד שהם יפגשו אתו הוא כבר לא יהיה כאוב אבל את הצינור הזה, שיצא מקדמת חזהו לא ניתן יהיה להסתיר מהם ואולי גם לא צריך.
כשאני חושבת על גופו המושלם והקטן מנוקב לצורך החדרת העירוי, שזוהי רק ההתחלה של מה שעומד לעבור עליו, ובכן.. פחד זאת רק אחת מהתחושות.

ועדיין, הפחד הזה, שתופס אותי די מוכנה לקראתו, אחרי שכבר קראתי כל מה שאפשר לקרוא בעברית וגם באנגלית. אחרי שכבר דיברתי עם כאלה שעברו בדיוק כזה. וכאלה שעברו דומה. וכאלה שרק עברו. וגם עם כאלה שרק יש להם מה להגיד.. יכול לשתק אותי לפעמים.

כן, רק לפעמים. כי למשל מול כל אלו שבוהים בי בסקרנות מהולה בזעזוע, איך זה שעוד לא התמוטטתי.. (לא, כי עם בעל, עוד שני ילדים קטנים וכלבה זאת באמת אופצייה..) זה דווקא גורם לי להתחזק.

הפחד, הוא שגורם לי לחשוב כל מיני מחשבות. שאולי זה לא הפתרון המתאים, אולי הם טועים ואני לא עושה מספיק כדי לבדוק את זה. אולי יש עוד דעות, ושיטות ואפשרויות ואולי בכלל אפשר לנצל את זכותינו שלא להסכים לתהליך ההשתלה..
הפחד מפני אחוז ההצלחה של התהליך שהוא לא מהגבוהים. ואני יודעת, חצי הכוס המלאה וזה.. וגם ׳כישלון זאת לא אופציה׳. אבל כשאני לבד, בחושך (כמו כל פולניה טובה) מתגנבות לליבי גם מחשבות אחרות, לא פוטוגניות בעליל על סוף אחר, פחות טוב או הרבה פחות מזה.
סורי, אי אפשר שלא לחשוב על הדברים האלו בנסיבות האלו ובחיים בכלל. נכון שאי אפשר לחיות כל רגע כאילו שהוא תיכף נגמר אבל יש רגעים שאנחנו קרובים לזה יותר מאי פעם. וזהו אחד מהם.

אבל עכשיו, תסלחו לי, אני אוספת את עצמי בחזרה. כי יש לי מטרה, משפחה וילד קטן שזקוקים לי. אז כן, הפחד ישאר איתי, בתור איזו אפליקצייה איזוטרית שמדי פעם זקוקה לעדכון ואילו כל השאר יופנה לכיוון ההצלחה הבריאות והאופטימיות (כמו המחשבה שאם התהליך יעבור בשלום ללא תקלות, נוכל לנסוע כולנו לתאילנד בקיץ הקרוב)


- Posted using BlogPress from my iPad